הכריכה היפהפיה של הספר ילד מחוק (כתבה ואיירה – נפלא! – אתי כץ) כבר מרמזת על הסיפור: כמה קסומה ומנצנצת היא המחיקה! כמו גשם נעים ממעל, שמגרש כל כאב, כל צרימה, כל שונות.
כל רגש, כל תחושה, כל יחודיות.
(האנטי) גיבור של הסיפור, הילד נח, ודאי מוכר לכם בשמות אחרים. הוא קצת מגושם, קצת מעופף, קצת שכחן, קצת לא מרוכז. הציונים שלו, כמו שאומרים המורים – בהתאם.
אולי הוא מוכר לכם כילד שלא יכול לשבת דקה בשקט, כילד שלא משתלב חברתית. אולי הוא מוכר לכם בכלל כמבוגר. אולי אפילו בכם יש חלקים ממנו.
ילדים רבים מסוגו של נח, אם תשאלו אותם, משתוקקים למחק קסמים. כזה שימחק את הפשלות, את הקולות הלועגים של הילדים, את המבט הזועם של המורה, את האכזבה והכעס בעיני ההורים. ועוד: שימחק את הלחץ והבלבול והעלבון והפחד. שימחק את הרצון, ואת הכשלון, ואת הבדידות.
ונח מקבל מחק כזה, והוא אכן כל מה שקיווה לו: מעמעם את הקולות מסביב, מטשטש את התחושות הקשות, מקהה את הכאב. הוא הופך להיות ילד מחוק.
למזלו של נח, יש מי שרואה מה קורה, יש מי שמכיר בקושי שלו ונותן לו מקום ולגיטימציה. יש מי שמראה לו דרך אחרת, שבאמצעותה יוכל – במקום למחוק – לתת לקושי ביטוי ומקום, ומתוך המקום הזה יצמח מה שמדויק ונכון עבורו.
עוגיה, תרופה, מסך, ועוד מחקים
יש כל מיני אופנים בהם ילדים מוחקים את עצמם, ואופנים בהם אנחנו מוחקים אותם. חלקם ברורים, וחלקם עדינים, יומיומיים, כמעט בלתי מורגשים.
לפני שנסתכל על הפעולות שאנו עושים, בואו ניקח רגע כדי לתת מקום לכאב העמוק שלנו, כשהילד שלנו סובל ככה. החלק בנו שרוצה למחוק את הקושי – אין טבעי ממנו! מבחינתנו, אחד התפקידים המרכזיים שלנו כהורים, הוא לעזור לילדינו, לחסוך מהם כאב וסבל. המחיקה של הכאב (ולעתים – של הילד) מגיעה מהמקום הזה בנו, שרוצה לעזור, אבל היא עדיין – מחיקה.
אז באילו אופנים אנחנו מוחקים את ילדינו?
לפעמים אנחנו נותנים להם עוגיה, כדי שיפסיקו לבכות, כדי להמתיק את הכאב, להסיח את הדעת.
לפעמים אנחנו אומרים להם: לא נורא, לא קרה כלום. מה אתה עושה סיפור כזה? למה לא התאמצת יותר? היית צריך להתאמץ יותר!
לפעמים אנחנו חשים שהכאב שלהם במגע עם העולם קשה מנשוא, ואז ניתן להם תרופות כדי לעגל ולרכך להם את הקצוות, אלה שמפריעים כלפי חוץ ואלה שמפריעים כלפי פנים.
לפעמים אנחנו כל כך מיואשים, מתוסכלים, עייפים, עד שכל אלה משתלטים עלינו ואנחנו צועקים, מענישים, יורים מילים קשות, ציניות.
ובאיזה אופן הילדים מוחקים את עצמם?
בבהייה של שעות במסך. כל התחושות בדמויות המפוקסלות ממול. במקרה הטוב, יש מגע בקצות האצבעות.
בשקרים. הם אומרים שלא היו שיעורים כי העימות הצפוי מטריד מדי. הם אומרים שלא אכפת להם שקוראים להם שמן, כי אינם מסוגלים לשאת גם את הכאב בעינינו.
בנסיון להיות כמו כולם. להיטמע, לא לבלוט, לאבד את הייחודיות שלהם.
גם אנחנו, המבוגרים, מוחקים את עצמנו באופנים אלה לא פעם.
מבחינתנו, אחד התפקידים המרכזיים שלנו כהורים, הוא לעזור לילדינו, לחסוך מהם כאב וסבל. המחיקה של הכאב (ולעתים – של הילד) מגיעה מהמקום הזה בנו, שרוצה לעזור, אבל היא עדיין – מחיקה.
לעצור לרגע
סופו של הסיפור 'ילד מחוק' הוא טוב: אמא של נח מכירה בכאבו, ואפילו המערכת כבר לא אטומה. זהו סוף טוב קצת כמו באגדות: הפיה הטובה מתגייסת, נגיעת צבע במטה הקסמים, ופתאום כולם יכולים לראות שלכלוכית היא בעצם סינדרלה, ושמסביב הכל היו שבויים בקונספציות וב"כמו כולם".
ובמציאות? במציאות ילדים והורים ומורים רבים סובבים במעגל שוטה. מוחקים את עצמם, מוחקים את הילדים. הספר קורא להורים ולמורים לעצור. לעצור רק לרגע, לפני שממהרים למחוק את הקושי, למחוק את השונות, ולסדר את כולם בשורה שמקלה על ההורים, המורים, הבית והמערכת, אבל עלולה למחוק את הילד.
ילדים והורים ומורים רבים סובבים במעגל שוטה. מוחקים את עצמם, מוחקים את הילדים. הספר קורא להורים ולמורים לעצור. לעצור רק לרגע, לפני שממהרים למחוק את הקושי, למחוק את השונות, ולסדר את כולם בשורה שמקלה על ההורים, המורים, הבית והמערכת, אבל עלולה למחוק את הילד
הערה לפני סיום: על האיורים
וגם על המחברת והמאיירת. אתי כץ היא מטפלת באמנות ומשתמשת בכלים של התמקדות (פוקוסינג). בניגוד לספרים אחרים, האיורים בספר אינם רק מלווים ומעטרים את הכתוב, ובודאי שאינם מיועדים ליפות את הספר. האיורים ילדיים (רוב הילדים בגילו של נח מציירים "יפה" יותר), ומביאים תוכן ומסר משלהם, ערך מוסף מהותי לסיפור. לעתים מלווים האיורים במשפטים בכתב ידו של נח, שמבארים לקורא את ההקשר של מהלך יצירתם ואת התחושה שמאחוריהם.
האיורים מניחים – ובצדק – שלציור (גם אם הוא קשקוש, גם אם הוא לא "יפה") יש יכולת ביטוי שונה ונפרדת מזו של המילים, ולעתים גם הילד הרהוט והמשתף ביותר, יוכל להביע בציור (או במשחק, או בתנועה) את עומק הכאב, את הקצב שלו, את הצבע שלו, את עוצמתו. לחץ העפרון על הדף, הקוים, בחירת הצבעים והדימויים – כל אלה נותנים ביטוי לתחושות ורגשות באופן שמילים לא יוכלו להמחיש, בעיקר כשמדובר בילדים.
והערה נוספת, לסיום, בנוגע לאמא של נח
אמא של נח איננה טיפוס חביב. היא לא מרשה צבעים שמלכלכים, היא מנסה ליישר ולתקן את נח, היא מפחידה כשהיא כועסת.
אבל אני רוצה לפנות לאמא של נח ולומר לה שאני רואה אותה. שאני רואה כמה היא עייפה מהאתגר האינסופי הזה של גידולו של נח. מהג'נגול הזה בין בית, עבודה והתמודדות עם נח. שאני רואה שהיא באמת דואגת, שהיא מרגישה חסרת אונים. שהיא מרגישה שכולם מאשימים אותה (גם קוראי הספר). שאין פלא שהיא שמחה כשנח מביא סוף סוף הערה חיובית (מזויפת) ביומן, כי כל הערה שלילית פוגעת לה ישר בבטן ומעוררת אשמה ופחד.
גם אמא של נח רוצה למחוק חלקים גדולים מהקושי שלה. גם אמא של נח מתפללת שהם יעלמו. גם אמא של נח זקוקה למישהו שיקשיב לה, שיראה אותה, שיעזור לה לתת מקום לקושי, לפחד, לתסכול.
כאשר הורים לילדים עם קשיים (ולאיזה ילד אין קשיים?) לוקחים לעצמם זמן לתת מקום לתחושות ולקושי שלהם, במקום למחוק או להזיז אותם הצידה (כי למי יש זמן להרגיש?), נפתחת האפשרות להקשיב גם לילדים.
גם אמא של נח רוצה למחוק חלקים גדולים מהקושי שלה. גם אמא של נח מתפללת שהם יעלמו. גם אמא של נח זקוקה למישהו שיקשיב לה, שיראה אותה, שיעזור לה לתת מקום לקושי, לפחד, לתסכול
ילד מחוק, כתבה ואיירה אתי כץ, הוצאת עננים.