אחד הקשרים המרתקים שנגלים לי במסגרת החקירה של התמקדות ומערכות יחסים, הוא הקשר בין ביקורת וטראומה, ובין טראומה וביקורת.
אקדים לכך שתי הנחות שאני מזמינה אתכם להתבונן בהן:
האחת: אנחנו חיים בתוך מרחב של ביקורת, בתוך שיח של ביקורת, בתוך מטריקס של ביקורת. החל מן הציונים, התשבחות והביקורת שאנחנו מקבלים כילדים וכבוגרים, ועד המבנה של טוב ורע, של צודק וטועה, אשם וקרבן, השכיח (עד כדי עוורון לעצם קיומו) בקרב אנשים, דעות, עמים.
השניה: הטראומה גם היא בכל מקום. בכל אחד. בין אם טראומה שאדם חווה בחייו, ובין אם טראומה שנמצאת במרחב, בשדה (למשל, טראומה בינדורית, או טראומה קהילתית, כמו הקורונה). כיון ש"המבנה" של טראומה הוא של מערבולת, הטראומה שואבת אותנו פנימה אם נרצה או לא נרצה, ולפעמים – בלי שנדע.
מלחמה-בריחה-קפיאה ביחסים
הקשר בין טראומה לביקורת הוא מרתק, הוא דו כיווני:
ראשית, ביקורת היא חוויה של טראומה. עבור בני האדם, כשמישהו – ובמיוחד אדם קרוב: הורה, בן זוג – מבקר אותנו, החוויה שלנו דומה מאוד לזו של איילה שמגלה – מאוחר מדי – שהנמר קרוב מדי. ביקורת, עבור גוף-נפש האדם, היא חוויה של ביטול, של איון, ומה הפלא? מישהו כרגע עשה דה-לגיטימציה לחלק בנו, ביקש לשנות אותו, לסלק אותו. מנקודת מבטו של אותו חלק, מדובר בסכנת חיים.
ככל שמערכת היחסים קרובה יותר, ככל שאנו תלויים באחר, כך השפעתה של הביקורת עלינו הרסנית יותר, קיצונית יותר. הגוף נדרך ומנגנון המלחמה-בריחה-קפיאה נכנס לפעולה. כשהמבקר הפנימי שלנו פעיל במיוחד, אפילו הערות סתמיות ונטולות כוונת מבקר יחוו בגוף כאותו איום קטלני, כי מערבולת הטראומה עובדת בפנים ללא הרף, רק מחכה לסימן קלוש מן החוץ כדי להתפרץ.
ביקורת, עבור גוף-נפש האדם, היא חוויה של ביטול, של איון, ומה הפלא? מישהו כרגע עשה דה-לגיטימציה לחלק בנו, ביקש לשנות אותו, לסלק אותו. מנקודת מבטו של אותו חלק, מדובר בסכנת חיים
הביקורת לא בונה. כלום
את התופעה המשלימה נוכל לפגוש כשהטראומה מגיעה למרחב הבינאישי. חשוב להכיר בכך שהמרחב כולו נשאב למערבולת הטראומה: חלק מהנוכחים קופאים, חלק קורסים, חלק חווים ניתוק ואחרים בורחים. אבל בין המופעים המרכזיים הצמודים לטראומה נמצא את הביקורת, הכעס, התוקפנות. וגם כאן אין פלא: הטראומה טומנת בחובה חוויה קשה של פחד וחוסר אונים, משוואה שתוצאתה הישירה היא ביקורת. כשכואב לי מאוד, משהו בי מחפש פורקן, פתרון, ופעמים רבות – אשם.
וגם הביקורת מופיעה כמערבולת, ממש כמו הטראומה. מישהו אומר על מישהו שהוא התוקף, האשם, ומייד הופך המאשים לתוקף בעצמו, והמואשם – לקרבן. ההשפעה על המשתתפים בשדה היא דרמטית גם כאן: מצוקה, קפיאה, תחושה של דה-לגיטימציה עמוקה וחוסר אפשרות לנוע ולהתבטא.
אם נסתכל סביבנו, נמצא את המערכת המעגלית וההרסנית הזו של הטראומה והביקורת במקומות רבים בסביבתנו, וכמובן – בתוכנו. די להתבונן בתגובה אופיינית של קרבנות תקיפה מינית כדי למצוא שם את הבושה והאשמה, חלקים שמבקרים פנימה ללא רחם, ומפעילים שוב ושוב את המערבולת. כי למקרה ששכחנו – הביקורת לא בונה. כלום.
הטראומה טומנת בחובה חוויה קשה של פחד וחוסר אונים, משוואה שתוצאתה הישירה היא ביקורת. כשכואב לי מאוד, משהו בי מחפש פורקן, פתרון, ופעמים רבות – אשם
לפתוח מרחב מאפשר ביחסים
השילוב האהוב עלי של התמקדות ומערכות יחסים נותן לי תקווה בתמונה קודרת זו. כבר שנים אני חוקרת את הריפוי שההתמקדות יכולה להביא לתנועה אני <> מה שבתוכי – האחר <> מה שבתוכו, ושל הריפוי שקבלה רדיקלית יכולה להביא אל השדה הטעון הזה של טראומת הביקורת.
ההתמקדות כמו נועדה לכך: היא מזמינה לתהליך איטי ועדין, איטי ועדין ככל שהגוף מבקש. היא מציעה את הביחד, את הפרטנרשיפ וההקשבה הנקיה שהוא מביא עמו, שמאפשרת לנו להקשיב פנימה לכאב, לפחד ולחוסר האונים. היא מאפשרת (לפחות בגרסת התמקדות בבית) גם ביטוי מדוייק, לא ביקורתי, החוצה, אל האחר. היא מביאה אמון בתהליך, ובכך שאין טוב ואין רע, ששנינו צודקים, שהכל בסדר. היא פותחת מרחב מאפשר בינינו וסביבנו, חלף קרבות עקובים מדם, שבהם יש רק מפסידים.
ההתמקדות מציעה את הביחד, את הפרטנרשיפ וההקשבה הנקיה שהוא מביא עמו, שמאפשרת לנו להקשיב פנימה לכאב, לפחד ולחוסר האונים. היא מאפשרת (לפחות בגרסת התמקדות בבית) גם ביטוי מדוייק, לא ביקורתי, החוצה, אל האחר
