המודל המושלם בעיני לזוגיות הוא חיבוק. המילה "מושלם" היא קצת משונה בעולמי, עולם של תהליכים ושל קבלה רדיקלית, כי היא נשמעת סופית וסגורה והשוואתית. ועדיין, היא מתעקשת להשאר כאן, המילה הזו, אז אתן לה, ואחר כך נראה.
המרחב המשותף מעמיק
אז חיבוק. העלו רגע חיבוק שחוויתם. לא חיבוק קצר של נימוס ולא חיבוק של ילד, אלא חיבוק, גוף אל גוף, מלווה בנשימה, עם אדם בוגר. שימו לב לאיזון העדין המובלע שם: אם אחד הצדדים יעמוד נוקשה, ידיו צמודות לגופו המתוח, לא יהיה שם חיבוק. אם אחד הצדדים יתעלף, אם שריריו לא ישאו אותו והוא יפול מלוא כובד משקלו על האחר – לא יהיה שם חיבוק. בחיבוק, שרירי הליבה של כל אחד מהצדדים מוחזקים על ידו באופן שמאפשר את ההשענות והתמיכה ההדדית.
החיבוק הוא מרחב משותף של שניים, כל אחד מהם נושא את עצמו, כל אחד מהם נשען על האחר, ותומך באחר. נדמה לנו שהחיבוק הוא סטטי, אבל בתוכו מתרחשת תנועה ערה של אנדורפינים והורמונים (מגניבים – אוקסיטוצין, דופמין, סרטונין) שמשתחררים בגוף, לחץ הדם יורד, קצב פעימות הלב מואט, רמת ההמוגלובין עולה, ופעילות המערכת העצבית מתאזנת. מחקרים מדברים על הטבות החל מהפחתת כאב, לחץ וחרדה ועד חיזוק המערכת החיסונית. בנוסף, משהו – לכך אין לי אישוש מחקרי אבל אני בטוחה שכל מי שחווה חיבוק יסכים איתי – קורה גם בין השניים. המרחב המשותף מעמיק.
החיבוק הוא מרחב משותף של שניים, כל אחד מהם נושא את עצמו, כל אחד מהם נשען על האחר, ותומך באחר. נדמה לנו שהחיבוק הוא סטטי, אבל בתוכו מתרחשת תנועה ערה
החזקה ספיראלית
המודל המיטבי של זוגיות הוא מודל החיבוק – להחזיק ולהיות מוחזק – בגרסה מתמשכת ומעגלית, אפילו ספיראלית. הוא מתקיים רק כאשר אני מחזיקה את עצמי, ואתה מחזיק את עצמך, והוא תומך בשנינו ומאפשר לכל אחד מאיתנו להתחזק, ולהחזיק טוב יותר את עצמנו, ואת האחר. הסתבכתם? אז קחו את זה – זה גם הולך פנימה: ככל שהמרחב המשותף בינינו מעמיק, כך מתאפשר לכל אחד להעמיק את הריפוי הפנימי שלו. שרירי הליבה הרגשיים, כמו מערכת העצבים, הלב ומערכת החיסון בחיבוק הפיסי, מתחזקים, מתאזנים, נרגעים.
אם נתבונן בזוגות, ואני עושה זאת לא מעט בחיים ובתהליכים זוגיים שאני מלווה, נוכל לראות שקשיים רבים במערכת הזוגית כרוכים בתחושה של העדר איזון. התחושה הזו, אגב, יכולה להיות של שני הצדדים בעת ובעונה אחת, בסוג של פרדוקס: כל צד מרגיש שנשענים עליו, שעול כבד מונח על כתפיו ושאין לו מקור תמיכה. יתר על כן: הקושי העמוק יותר הוא בפחד המצמית שטומנת בחובה הזוגיות: שישענו עלי ואני אקרוס, שאין לי מקום להשען בעצמי כשאני בקושי, וגרוע מכך – שאעז להשען והצד השני יקרוס. התוצאה: שנינו נוקשים, פוחדים להתמסר, ולרוב גם מסרבים לראות את השני בחולשתו, להכיר בצרכיו. תחושה ממיתה של בדידות שורה על הזוגיות. ברגעי משבר וקושי, כשאי אפשר להחזיק יותר, מתמוטטים כמו מגדל קלפים של שניים.
כל צד מרגיש שנשענים עליו, שעול כבד מונח על כתפיו ושאין לו מקור תמיכה. יתר על כן: הקושי העמוק יותר הוא בפחד המצמית שטומנת בחובה הזוגיות: שישענו עלי ואני אקרוס, שאין לי מקום להשען בעצמי כשאני בקושי, וגרוע מכך – שאעז להשען והצד השני יקרוס
הפרטנרשיפ בהתמקדות: נוכחות והדדיות
כשאני מעבירה סדנאות בחו"ל או מעבירה בראשי את התרגום למאמר הזה עבור האתר שלי באנגלית, אני משתמשת במילה partnership כשאני מדברת על זוגיות. באופן מוזר לא מצאתי מילה או ביטוי הולמים יותר מאשר life partnership למערכת היחסים הזו בה שניים חולקים חיים.
באופן מוזר גם לא מצאתי מילה בעברית למונח partnership במובנו ההתמקדותי: מערכת יחסים של הקשבה התמקדותית הדדית, מרחב משותף מוגדר בין שניים, שמוקדש להתמקדות.
והנה שני הדברים הללו מתחברים גם כאן, כי גם הפרטנרשיפ ההתמקדותית היא במודל של חיבוק. למעשה, הפרטנרשיפ, שהיא (בהגדרה) קלת משקל בהרבה וטעונה פחות מן הזוגיות, היא שיכולה ללמד את הגוף שלנו לחוות את המודל הזה באינטראקציה.
החוויה בפרטנרשיפ היא של אינטימיות. מרחב שמצוי בינינו וכולל את שנינו, שמאפשר נינוחות, חשיפה ומוגנות. האינטימיות נבנית ומעמיקה בפרטנרשיפ ארוך טווח, אבל לעתים יכולה להיות מורגשת היטב גם במפגש מזדמן או חד פעמי – ממש כמו ביחסים זוגיים.
הפרטנרשיפ, כמו החיבוק, כולל שני רכיבים מרכזיים: נוכחות והדדיות. הנוכחות (מושג מעולם ההתמקדות שמשמעו האני השלם, אשר יכול להתבונן בסקרנות פנימה, בכל מה שנמצא שם) היא מה שמאפשר לנו להחזיק את עצמנו בעת שאנחנו מחזיקים את האחר, וההדדיות מאזנת בין קבלה ונתינה. מתוקף שני אלה, והכלי היחודי של ההקשבה ההתמקדותית, צומח אמון: אנחנו סומכים על האחר שהוא מסוגל להחזיק את עצמו, ולפיכך יכול להחזיק אותנו, והאמון הזה מאפשר לנו להפקיד בידיו את גופנו ועמקי נפשנו.
החוויה בפרטנרשיפ היא של אינטימיות. מרחב שמצוי בינינו וכולל את שנינו, שמאפשר נינוחות, חשיפה ומוגנות. האינטימיות נבנית ומעמיקה בפרטנרשיפ ארוך טווח, אבל לעתים יכולה להיות מורגשת היטב גם במפגש מזדמן או חד פעמי – ממש כמו ביחסים זוגיים
ללמד את הגוף לסמוך
נוכחות, הדדיות ואינטימיות – את כל אלה נרצה במערכת יחסים זוגית. בזוגיות מדובר, כמובן, בקיומן של איכויות אלה באופן רב מימדי ומתמשך, וחשוב לקיים בה עצירות לחיבוק ממשי – זמנים המוקדשים להקשבה, ולחיבוק.
אל תטעו – זה לא פשוט ובכלל לא טריוויאלי. זה מצריך ללמד את הגוף את האמון הזה, שיצמח, לאט לאט, ככל שנצבור חוויות של ביחד מסוג זה, ואלה יימהלו בחוויות הרשומות בנו, מימים ימימה, בהם לא היו שם בשבילנו, בהם לא היה על מי לסמוך.
וחשוב גם להקשיב למה שקורה לכל אחד מאיתנו ולמה שמתחולל במרחב המשותף, כי לפעמים אחד מאיתנו – ולפעמים גם השני, ממש באותו הזמן – חלש במיוחד, או כואב במיוחד, או זקוק ליותר. בזמנים כאלה נרצה לקבל תמיכה נוספת, מבחוץ – לזה החלש, כדי שיתחזק, ולזה שנותר להחזיק לבדו כרגע – מישהו שיוכל לספק לו את התמיכה ששותפו לחיים אינו מסוגל לספק כרגע, וגם מישהו להשען עליו, בזמן שהוא מחזיק את מי שקורס כרגע בין זרועותיו.
אז זה לא פשוט, וזה לא תמיד מצליח, וזה לא מושלם, כי זה תהליך אינסופי. אבל עדיין, בעיני המודל המושלם לזוגיות הוא חיבוק.
תנסו את זה בבית.
