אם אתם גולשים כאן בבלוג, בפוסטים שעוסקים בשפה, כבר זיהיתם אולי את התנועה שאני מנסה להוביל, להוציא מילים וביטויים מסויימים משימוש, או לפחות לשים לב לאופן בו אנו משתמשים בהם. אני קודם כל בודקת את עצמי, אבל מודה – מדובר במילים שגם קשה לי לשמוע; זה התחיל ב"צריך", עבר ל"למה", ובדרך הפיל את "לשחרר", "אגו", "ציפיות" ועוד.
המשטור הזה (אתם הרי יודעים עד כמה אני נחמדה בעצם) הוא כמובן תגובת נגד – גם לשימוש הרווח מדי במילים הללו, ובעיקר לביקורת הגלומה בהן – אותו גריד בלתי נראה שמונח על חיינו ומחלחל אל התקשורת בינינו. כי הבעיה הגדולה עם הביקורת היא לא מה שעומד בבסיסה (הרי גם הביקורת מגיעה ממקום מבוהל, שמבקש מאוד את טובתנו), אלא הכאב שהיא גורמת לנמען (בין אם הוא חלק בנו ובין אם הוא האחר) והיותה מונחת כאבן יסוד שקופה בהווייתנו.
כן היא כלי העבודה העיקרי שלי
התלמידים שלי צוחקים, אומרים שאם אמשיך ככה, בסוף לא יישאר כלום מהשפה; אז הפעם, מול המיגור וההרס, אני מבקשת לבנות; להשריש אבן יסוד אחת קטנה – מוכרת אך לא רווחת מספיק, למרבה הפלא – כן.
ושוב, רק על עצמי לספר ידעתי: יום אחד גיליתי, בבדיקה שטחית למדי, שאני משתמשת במילה הזו ללא הפסקה. בעיקר בקליניקה שלי, ובשאיפה ליותר – מול ילדי. אכן, "כן" היא כלי העבודה העיקרי שלי.
בעולם שבו רבים מתחילים כל תגובה במילה "לא" (או בצירוף "לא, אבל"), אני מזמינה אותנו להתחיל ב"כן". אישור קטן לקיומו של האחר. ללגיטימיות שלו: כן, זה מה שאתה אומר. כן, ככה את מרגישה.
כן, מינימליסטית כל שתהיה, היא כולה אמפתיה. כשהילד בוכה מתסכול על מה שלא קיבל, או חברה משתפת בכאב אישי צורב, או בתובנה חשובה ומרגשת, לפעמים אין לנו מילים. ואז היא שם, לעזרה קטנה גדולה – כן. כן… כן!
בעולם שבו רבים מתחילים כל תגובה במילה "לא" (או בצירוף "לא, אבל"), אני מזמינה אותנו להתחיל ב"כן". אישור קטן לקיומו של האחר. ללגיטימיות שלו: כן, זה מה שאתה אומר. כן, ככה את מרגישה.
מקום מסכים בתוכנו
כן היא כולה אמפתיה, כשהיא מגיעה ממקום באמת מסכים בתוכנו. הדבר נכון לגבי אמפתיה בכלל – גם משפטים מקובלים בגישות מקרבות שונות שמציעות פרוטוקול ושפה לתקשורת בינאישית ("את ממש רוצה…" או "זה בטח מאוד קשה ש…") יהיו נטולי משמעות ואפקטיביות כשאינם מגיעים ממקום קשוב פנימה של האומר. אם משהו בתוכי צורח "לא!!!!!" – כל משפט אמפתי לכאורה שאוציא יהיה מלאכותי.
בהתמקדות בבית אנחנו לומדים ומתרגלים את השילוב הזה, שמצריך קואורדינציה לא פשוטה ולעתים החזקה של פרדוקס, עד שהוא הופך חלק מאיתנו: אישור עמוק לכל מה שקורה בתוכנו, כדי שיתאפשר להיות באמת עם האחר. עלי לומר "כן" פנימה – כן אוהב, או לפחות מקבל, לכל מה שיש שם, כדי לומר "כן" החוצה.
ומגיע שלב, שבו הכן מסמנת שהתהליך הזה כבר נוכח ומבוסס בתוכנו. היא גולשת החוצה בטבעיות, הברה ראשונה, רכה, מאפשרת, כשאנחנו באמת מסכימים שהאחר הוא לגיטימי, בדיוק כמו שהוא. היא תגיע מעצמה, וגם אם אחריה יגיע גבול שאנחנו מציבים, סירוב לבקשה, דעה אחרת – היא תהיה מורגשת היטב.
והנסיון באמירת כן מלמד אותי, שככל שאנחנו אומרים כן לעולם, כך העולם מחזיר לנו – בהתחלה עדין וכמעט נדמה מקרי, אבל בהמשך צלול וברור: כן. כן!
תנסו את זה בבית.
מגיע שלב, שבו הכן מסמנת שהתהליך הזה כבר נוכח ומבוסס בתוכנו. היא גולשת החוצה בטבעיות, הברה ראשונה, רכה, מאפשרת, כשאנחנו באמת מסכימים שהאחר הוא לגיטימי, בדיוק כמו שהוא. היא תגיע מעצמה, וגם אם אחריה יגיע גבול שאנחנו מציבים, סירוב לבקשה, דעה אחרת – היא תהיה מורגשת היטב.
בתמונה: מוצגת בסטודיו שלנו בבית של התמקדות בבית, עבודת אמנות בעץ ממוחזר – איילת גד הנהדרת, שתמיד אומרת "כן!" לכל בקשה שלי
