"אלכסנדר והיום האיום ונורא וגרוע ולא טוב בכלל" הוא ספר שכבר שמו מזמין אותנו לקבלה רדיקלית: תופס אותנו בבטן בעוצמת היגון והיאוש שלו, סוגר כל אפשרות לטוב או נעים או אפילו סביר, כי למקרה שלא הבנו, מדובר ביום איום ונורא וגרוע ולא טוב. בכלל.
זה לא פשוט להיות עם תחושה כזו של "רע" כולל ומוחלט, שצמד המילים יגון ויאוש מחזיקות אותה בעבורי; קשה לנו להיות עם זה כשזה מורגש בתוכנו, ואיכשהו, כך נדמה לי, עוד יותר קשה כשזה מורגש אצל מישהו שקרוב אלינו.
מחכים לשיפט
יכולתי לשים לב, כשקראתי בספר, לחלק בי שמחכה לראות מה יקרה, איך יסתיים היום של אלכסנדר. שמתי לב שיש בי חלק שמחכה לשיפט. שיפט הוא מונח משפת ההתמקדות, הוא התנועה המורגשת שקורית פעמים רבות בהתמקדות, לאחר שאנחנו נמצאים בקשר עם חלק כואב בתוכנו.
יוג'ין ג'נדלין, אבי ההתמקדות, אמר: "אם יש שם משהו חולה או כואב, תנו לו להיות בפנים ונשמו. זוהי הדרך היחידה בה הוא יכול להתפתח ולהשתנות למה שהוא זקוק להיות". השיפט הוא מה שמורגש בגוף כשזה קורה, כשהחלק הכואב בתוכנו משתנה ונע קדימה; לפעמים זו אנחת הקלה קטנה (או גדולה), לפעמים זו תובנה מצלצלת שפותחת את הנשימה, ולפעמים זה פשוט שינוי קטנטן באופן שהדבר הזה מורגש בפנים.
לכאורה, השיפט הוא המתנה של ההתמקדות; זה כמעט ממכר, תשאלו מתמקדים ותיקים, לחוש את זה בפנים – וזה באמת קורה! אבל המעניין הוא, בעיני, הפרדוקס שהמשפט הזה – וההתמקדות בכלל – טומנים בחובם: אנחנו רוצים באמת להיות עם החלק הזה, באמת רק לנשום. לא לנסות לשנות אותו, לא לצפות ממנו להשתנות או לזוז או להפוך למשהו טוב או נעים יותר, אבל איך זה מן האפשר, כשבסוף אותו משפט ממש מונחת הציפיה שזה יקרה?
בעיני, זה היופי בהתמקדות. לא משחררים שם כלום, לא מדירים שום חלק. נותנים מקום גם ליגון וליאוש, וגם לחלק שרוצה שהדבר ישתנה ויתפתח, שרוצה שהיום של אלכסנדר ישתפר, נותנים גם לו להיות שם, כמו שהוא, להשאר שם כמה זמן שהוא צריך.
אנחנו רוצים באמת להיות עם החלק הזה, באמת רק לנשום. לא לנסות לשנות אותו, לא לצפות ממנו להשתנות או לזוז או להפוך למשהו טוב או נעים יותר, אבל איך זה מן האפשר, כשבסוף אותו משפט ממש מונחת הציפיה שזה יקרה?
פעוט אבל כואב
אלכסנדר הזכיר לי את הילדים שלי. כל אחד ואחת מהם, בגיל המתאים, עבר.ה את התקופה הזו שבה היה מגיע תדיר המשפט מלא היגון והיאוש: "זה היום הכי גרוע בחיים שלי!"
זה כל כך מאתגר, להיות ההורה מול המשפט הזה. ההורה, שבניגוד לילד שכולו כרגע באיום ונורא וגרוע ולא טוב בכלל, זוכר וממש רוצה להזכיר לו – אבל היית היום בלונה פארק! ואכלת גלידה! ואחר כך היית אצל סבתא ושיחקת עם בני הדודים, ואחר כך ראינו טלוויזיה!!! ההורה שרוצה שלילדים יהיה טוב, אז הוא רוצה להראות להם את הטוב, ובינינו, הוא גם רוצה שזה יפסיק, היגון המיואש הזה, כי חלאס, באמת, יש צרות גדולות יותר מסתם נעלים לבנות, כמו בספר.
לקח לי שנים של תרגול להצליח להכיר בכל החלקים האלה בתוכי שרוצים לסדר את העניינים, ולתת מקום ליגון וליאוש של הילדים. להכיר בכך שככה זה, מנקודת מבטם, זה באמת איום ונורא וגרוע ולא טוב בכלל.
אבל על אלכסנדר (ועדיין יש בי חלק מתחכם שרוצה לכתוב – בניגוד לילדים שלי…), באמת עובר יום נורא. די מהר אחרי שהוא יוצא מהמיטה עם מסטיק בשיער ומכה מהסקיטבורד, נופלות עליו צרות; כולן קשורות בהשוואה עם אחרים – האחים שלו, החברים שלו – ובביקורת מצד המבוגרים האחראים: הגננת, אמא, אבא.
שוב, כהורים, זה עשוי להיראות לנו פעוט – אז נרטב לך הסוודר, אז לא קיבלת הפתעה בקופסת הדגנים והם כן קיבלו; או שזה נראה לנו מוצדק: זה באמת לא בסדר להרביץ או לגרום נזקים במשרד של אבא. ואנחנו צודקים, כמובן, כי מי כמונו המבוגרים יודעים שיש צרות גדולות יותר (רובן שלנו, כמובן). אבל אנחנו לא היחידים שצודקים: גם אם זה משהו פעוט, גם אם הילד עשה משהו לא בסדר, זה עדיין כואב לו.
לקח לי שנים של תרגול להצליח להכיר בכל החלקים האלה בתוכי שרוצים לסדר את העניינים, ולתת מקום ליגון וליאוש של הילדים. להכיר בכך שככה זה, מנקודת מבטם, זה באמת איום ונורא וגרוע ולא טוב בכלל
ככה זה, וזה בסדר
אז כשאנחנו מתבוננים באחר, בילד שלנו או בבן הזוג או בחברה, ביגון, ביאוש, בצער, בכאב, באבל שלהם, שבעבורם הם אינסופיים, אנחנו קודם כל רוצים לשים לב לחלק בנו שיודע שיש דברים גרועים מאלה, וגם לחלק בנו שרוצה להציל אותם, לעודד אותם, להראות להם את המחצית המלאה המפורסמת של הכוס. וגם לחלק שרוצה שזה יפסק כבר ואפשר להעביר את היום קצת יותר בנעימים.
כל החלקים הללו שלנו שמתעוררים מולם, מבקשים שניתן להם מקום בתוכנו. אנחנו רוצים לתת להם מקום, כדי שנוכל לרגע לרדת לגובה העיניים של הילד הזה, ולראות איך מנקודת מבטו, האישית מאוד, זה באמת נורא ואיום וגרוע ולא טוב בכלל. אנחנו רוצים להכיר בכך שאין פתרון (אם לא סופרים עקירה לאוסטרליה, ובעצם גם אם כן סופרים). שככה זה, וזה בסדר. שיש ימים כאלה, כמו שאמא של אלכסנדר אומרת, אפילו באוסטרליה.
אז לא היה שיפט, אלכסנדר הלך לישון ביגון וביאוש ובלי החתול. בתוך תוכי אני יודעת שמחר בבוקר אלכסנדר יקום ויש סיכוי לא רע שיהיה לו יום סבבה, בעיקר אם נתנו ליאוש וליגון את כל היום, ואת זכות הביטוי (בפרצופים מלאי ההבעה של אלכסנדר), אלא אם הם צריכים עוד זמן ועוד קצת מקום לפרצופים.
אבל בפעם הבאה שאלכסנדר, או הילדים שלי, או אדם קרוב אחר יהיה ביגון וביאוש, אני רוצה לתת להם מקום; לא כדי שילכו, אלא כי זה באמת פשוט כואב.
אז כשאנחנו מתבוננים באחר, בילד שלנו או בבן הזוג או בחברה, ביגון, ביאוש, בצער, בכאב, באבל שלהם, שבעבורם הם אינסופיים, אנחנו קודם כל רוצים לשים לב לחלק בנו שיודע שיש דברים גרועים מאלה, וגם לחלק בנו שרוצה להציל אותם, לעודד אותם, להראות להם את המחצית המלאה המפורסמת של הכוס. וגם לחלק שרוצה שזה יפסק כבר ואפשר להעביר את היום קצת יותר בנעימים
אלכסנדר והיום האיום ונורא וגרוע ולא טוב בכלל. כתבה: ג'ודית ויורסט, איורים: ריי קרוז, תרגום: מיכל אלפון, הוצאת כתר