בקונסטלציה אתמול חלה התפתחות מפתיעה. הנושא שהביאה המונחית, בסוף החודש התשיעי להריונה השני, היה החשש שהלידה תתקע. חשש מובן נוכח לידה ראשונה שנתקעה והסתיימה בקיסרי, ונסיון באגף הנשי של המשפחה עם לידות שנתקעות. כמטפלת ותיקה וכמי שמכירה קונסטלציה משפחתית, היה לה די ברור ששם המקור, שלשם תוליך הקונטלציה.
הסיפור שהתגלה מתוך הכאוס הזה אתמול, היה בכלל "שייך" לבן הזוג, אבי התינוק שבדרך. זה באמת היה מפתיע: לרוב העבר המשפחתי שעולה בקונסטלציה שייך למונחה. אבל ההקשר היה מאוד ברור: כל עוד יש עניין לא פתור בעברו המשפחתי של בן הזוג, אין לו אפשרות להתפנות כדי לתמוך בזוגתו בלידה. האשה זקוקה לתמיכתו, לתמיכה קשובה, מסויימת ומדוייקת מאוד, והחשש מפני העדרה של תמיכה כזו, כפי שקרה בלידה הראשונה, רלוונטי מאוד לחשש מפני התקעות הלידה.
מי מחליט על התהליך
ההתנסות הזו חידדה אצלי הקשר נוסף של החיבור בין התמקדות (פוקוסינג) וקונסטלציה, נושא שאותו אני חוקרת כבר שנים במסגרת ההתארגנות פנימית של שני הכלים בתוכי.
אחד הדברים שמייחדים את ההתמקדות הוא מי שמוביל את התהליך, וזו איננה אני, וגם לא המתמקד, אלא הגוף. כמנחת התמקדות אני פוגשת את המתמקד פתוחה וסקרנית, ומזמינה גם אותו לאפשר למה שזקוק לתשומת לבו – לעלות. הגוף שלו הוא שמראה לנו מה הדבר הכי בוער כרגע, מה התחושה הכי מורגשת, לאן זה לוקח אותנו. לא המתמקד, ובטח לא אני, מחליטים באמת על הכיוון, לא אנחנו מתווים את הדרך. המתמקד יכול להביא עמו נושא שעליו הוא רוצה לעבוד, אבל הגוף יראה לו מה שם הכי מהותי עבורו, כרגע.
וגם בקונסטלציה, כפי שראינו אמש, אנחנו יכולים להביא נושא, או לרצות או לחשוב שאנחנו רוצים לעבוד על נושא מסויים מאספקט מסויים, אבל המרחב הקונסטלטיבי הוא המוביל.
בכל סשן של קונסטלציה ישנו שלב – שקצת מזכיר את שלב המעבר בלידה – שבו לא ברור מה קורה. יש תנועה בפתח, אבל הסיפור שמאחוריה לא ברור. כאילו הבדים שעל הרצפה מחזיקים בתוכם את הפוטנציאל להתפתח לאלף כיוונים אפשריים, וכרגע יש תהו ובהו וחושך על פני תהום. אחד האתגרים הגדולים עבורי כמנחת קונסטלציה, הוא השהיה במקום הזה, הלא ידוע, הלא יודע. מזל שיש לי את ההתמקדות בתוכי, שם זה ככה כל הזמן…
כמו הגוף שבאמצעותו הוא עובד, המרחב הקונסטלטיבי הוא זה שיודע. במיוחד בעבודה קבוצתית עם נציגים, צורת העבודה החביבה עלי בקונסטלציה, התופעות והתנועה שמתרחשת במרחב מזמינות אותנו לצאת למסע שעל כיוונו רק הן מחליטות. המרחב הקונסטלטיבי הוא שמספר לנו, שהדבר שלו אנחנו זקוקות כרגע יותר מכל, הוא לדעת שבן הזוג שלנו יהיה שם עבורנו.
כמו הגוף שבאמצעותו הוא עובד, המרחב הקונסטלטיבי הוא זה שיודע. במיוחד בעבודה קבוצתית עם נציגים, התופעות והתנועה שמתרחשת במרחב מזמינות אותנו לצאת למסע שעל כיוונו רק הן מחליטות
קסם במפגש חד פעמי?
וזה מעביר אותי לבהירות נוספת בנוגע לקונסטלציה ככלי טיפולי.
ככל שהקונסטלציה הופכת מוכרת יותר, כך ישנן קונספציות שנקשרות בשמה, וכך קורה שאחת השאלות הנפוצות ששואלים אותי מתעניינים בקונסטלציה היא: זה נכון שזה עובד במפגש חד פעמי?
התשובה לכך היא מורכבת; כן, מדובר במפגש חד פעמי (משפט משעשע המיוחס לברט הלינגר, אבי הקונסטלציה המשפחתית, כשנשאל כל כמה זמן צריך לעשות סשן של קונסטלציה משפחתית הוא: אם שום דבר לא קורה בתוך שנתיים, תחזרו לסשן נוסף), או יותר נכון – במפגש שעומד בפני עצמו; אבל המילה "עובד" זקוקה לתשומת לב נוספת.
הרצון לפתור את בעיותינו במפגש חד פעמי הוא מובן; כשכואב, בין אם בגוף או בנפש, אנחנו רוצים שזה פשוט יעבור. הרעיון של תהליך שבו נצטרך לשאת את הכאב, ואולי אפילו להעמיק אותו, הוא לעתים בלתי נסבל. כולנו מחפשים קסם, גלולת פלא, מפגש חד פעמי שיפתור לנו את הבעיות.
לכאורה, סשן של קונסטלציה משפחתית הוא "סגור" – המטרה היא להגיע למקור הבעיה בשושלת המשפחתית, לסדר שם את העניינים ולתת לפתרון להדהד את דרכו בחזרה לכאן. אבל אני רואה זאת אחרת, כמי שמגיעה מתחום ההתמקדות, ובפרט התמקדות בבית אשר רואה את ההתמקדות כעוסקת במערכות יחסים, פנימיות, חיצוניות ובינדוריות.
מה שלא סגור – זה אנחנו. המצוקות שלנו, הכאבים שלנו, מערכות היחסים שלנו איתם – הם מורכבים. הם מרובי זרועות. הם בתנועה. אנחנו, הגוף שלנו, היחסים שלנו – הם תהליך. יותר מזה, בראי גישת התמקדות בבית והקונסטלציה המשפחתית – הם חלק מתהליך, שכולל את העבר והעתיד שלנו, את המשפחה שלנו ומי שקשור אלינו בקשרי גורל, את המקומות שעזבנו ואת האנשים שעזבו אותנו. ותהליך, בהגדרה, לוקח זמן.
אז הנה תשובתי: זה עובד במפגש חד פעמי. אבל מה עובד באותו רגע, באיזה אופן ומה התוצאה – את זה רק הקונסטלציה תחליט. הקונסטלציה, כמו ההתמקדות, מזמינה אותנו להסכים לצאת למסע מרתק ומרפא אל הלא נודע.
הרצון לפתור את בעיותינו במפגש חד פעמי הוא מובן; כשכואב, בין אם בגוף או בנפש, אנחנו רוצים שזה פשוט יעבור. הרעיון של תהליך שבו נצטרך לשאת את הכאב, ואולי אפילו להעמיק אותו, הוא לעתים בלתי נסבל. כולנו מחפשים קסם, גלולת פלא, מפגש חד פעמי שיפתור לנו את הבעיות.
