מקום לחכות

הכל תקוע. זו היתה כותרת המאמר הזה. ואז נתקעתי. כבר הרבה זמן הוא רוחש בתוכי, חלקי משפטים נכתבים. אני פוגשת אותו לאחרונה בקליניקה, את התקוע הזה, בתהליכים שונים – הוא נותן לי סימני דרך. חשתי בו בקורס שהסתיים, כשתקיעות מורגשת נכחה שם, במרחב המשותף, במשך זמן שהרגיש כמו נצח. אני חווה אותו במיזם חדש שמתרקם, תקוע עמוק עמוק בתוך גולם, שמי יודע מה יבקע ממנו, מתי ואם בכלל.

אז התחלתי אחרת. ניגשתי למדף הספרים של ילדי, לספר שכולכם ודאי מכירים, ושמו המצויין הוא "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים". ככלל, אני לא אוהבת את הספרים של ד"ר סוס. הם מהירים לי מדי, והמשחק עם השפה אהובתי – מעייף אותי. אבל בספר הזה יש קטע אחד שמאט את המירוץ הלאה ומעלה (אם כי גם הוא תזזיתי. קיצורים והטעמות לא במקור):
 

"חוץ מ… אם אתה לא.

לפעמים אתה לא.

מצטער לספר

האמת היא פשוטה,

נתקלים,

נכשלים,

לפעמים גם אתה.

 … 

תראה רחובות בלי סימן, בלי מספר,

חשוך.פה ושם רק חלון קצת מואר,

אפשר שם לפצוע מרפק או סנטר!

תכנס? זה מפחיד! תישאר? עוד יותר!

מה כבר תרוויח? על מה תוותר?

…

אולי תתבלבל

ותרוץ, ותדהר,

בשביל מתעקל, שובר ראש וצוואר,

דרך שטח מוזר, בין צורות ארוכות,

שמוביל לכיוון מדרגות רחוקות,

למקום רע מאד:

מקום לחכות".

כן, לפעמים הכל תקוע. לפעמים מהלך ההתמקדות עצמו מרגיש תקוע. התקוע הזה בדרך כלל מורכב משניים, או יותר, מפותלים זה בזה. לפעמים אויבים מושבעים זה לזה. לפעמים הם כל כך הרבה שנים ביחד, שכבר הפכו לגוש אחד, סוער ומאיים. הם כל כך שקועים בעצמם, באינטראקציה ביניהם, שנראה שכל אפשרות ליצור דיאלוג עם מי מהם נידון לכישלון. 

לפעמים הכל תקוע. לפעמים מהלך ההתמקדות עצמו מרגיש תקוע. התקוע הזה בדרך כלל מורכב משניים, או יותר, מפותלים זה בזה. לפעמים אויבים מושבעים זה לזה. לפעמים הם כל כך הרבה שנים ביחד, שכבר הפכו לגוש אחד, סוער ומאיים

!Shift Happens (או שלא)

במובנים רבים, במהלך התמקדותי יש "רגע שיא" (פעמים רבות יותר מאחד). התנועה קדימה, שנקראת בשפת ההתמקדות Shift, מורגשת בגוף. משהו שם נרגע, נושם לרווחה, מתחיל לנוע. מי שחווה שיפט התמקדותי יודע על מה מדובר. לפעמים זה עוצמתי ומטלטל, לפעמים זה שליו ועמוק, לפעמים זה עדין ופנימי. לפעמים זו תובנה שנוחתת ברכות. השיפט הוא סוג של נקודת סיום בתהליך, ובאופן טבעי, נקודת התחלה של משהו חדש. כשאנחנו מתמקדים וכשאנחנו ממקדים אדם אחר, ועם כל היותה של ההתמקדות הקשבה נקיה, נטולת פניות ואג'נדה, משהו בנו, בהכנסו לתהליך, מקווה לשיפט, מצפה לו, כמו למתנה קטנה שמחכה בסוף הדרך.

אבל לפעמים זה לא. לפעמים זה לא קורה. לפעמים זה מרגיש תקוע. לפעמים נדמה שהתהליך לא יגמר לעולם, שלא יהיה סוף לכאב. 

ובמובן מסויים, זה נכון; התהליך לא נגמר לעולם. הוא בתנועה מתמדת. וגם הכאב – אין לו סוף. הוא לא מגיע לקיצו, הוא משתנה. ישנם פצעים שלעולם לא ירפאו. הם תמיד יהיו שם, ורק אנחנו ננוע, ונרגיש אותם אחרת.  

ובתהליכים ישנם מקומות כאלה, שבהם אתה לא. שבהם אפשר רק להיות עם התקוע הזה, עם המלחמה הפנימית שרוחשת בפנים. למצוא את האופן שבו נוכל לשהות במצב הבלתי נסבל הזה.

מי שחווה שיפט התמקדותי יודע על מה מדובר. לפעמים זה עוצמתי ומטלטל, לפעמים זה שליו ועמוק, לפעמים זה עדין ופנימי. לפעמים זו תובנה שנוחתת ברכות. השיפט הוא סוג של נקודת סיום בתהליך, ובאופן טבעי, נקודת התחלה של משהו חדש. אבל לפעמים זה לא קורה.

הסכמה רידקלית לוותר

בשלב הזה, למי שלצידנו, איתנו, תפקיד מכריע. כשמתמקד נמצא במקום הזה, בעין הסערה, במקום שבו פחד ורצון נאבקים זה בזה, במקום שבו המבקר הפנימי אוחז בצווארו של הילד הפנימי, במקום שבו הכאב והכמיהה שהכאב הזה ילך שואגים זה על זה – במקום הזה נוכחותו של מלווה היא חיונית. 

לנוכחות הזו תפקידים רבים: היא מחזיקה את המתמקד שמחזיק את כל זה, מחזיקה את הנוכחות שלו מול התקוע האימתני הזה. 

נוכחותו של המלווה יכולה גם להחזיק עבור המתמקד חלקים שקשה לו להחזיק בעצמו, מתוך המכלול הגדול הזה. היא יכולה להחזיק את הידיעה, שמהדהדת בתוכה, אודות המשך הדרך. הכאב או התקווה ששזורים הלאה בתהליך, שכרגע נסתרים מעיניו של המתמקד, מסתתרים מעבר לעיקול, מאחורי התקוע. 

היא יכולה לעזור לו לא לברוח, לא לטבוע, לשים לב.

היא עוזרת לו לכונן מקום לחכות. 

אבל כדי להיות בנוכחות מאפשרת כזו עם המתמקד, עלי לשים לב, כממקדת, למה ששלי. עלי לשים לב – אולי עולה שם פחד? אולי גם עבורי זה מרגיש גדול מדי? אולי עולה שם רצון שנכזב – הרי התכנסנו כאן כדי לעשות קסמים, הרי גם אני קיוויתי לשיפט…

אכן, קשה עם התקוע. ההסכמה הרדיקלית לחכות, להיות איתו, בלי לנסות להזיז, לשנות. ההסכמה לוותר באמת על תנועה, למעט תנועת הבדיקה של ההתמקמות מולו – היא האתגר הגדול ביותר, המתגמל ביותר, וזה שממחיש טוב מהכל את עוצמת ההתמקדות. משם תצמח תנועה.

נוכחותו של המלווה יכולה להחזיק עבור המתמקד חלקים שקשה לו להחזיק בעצמו. היא יכולה להחזיק את הידיעה, שמהדהדת בתוכה, אודות המשך הדרך. הכאב או התקווה ששזורים הלאה בתהליך, שכרגע נסתרים מעיניו של המתמקד, מסתתרים מעבר לעיקול, מאחורי התקוע.