קראתי ידיעה על רופא במוקד שנזף באם, שהגיעה עם בנה בן ה-4 למרפאה כשהוא סובל מכאבי בטן, על כך שהיא "עובדת יותר מדי"; הוא האשים אותה בכך שאלמלא כן, היתה מגיעה עם הילד החולה כבר בשעות הבוקר.
אני מניחה שתחושות ומחשבות שונות עולות אצל אנשים שונים למקרא הסיפור הזה; יהיו כאלה שיחשבו: "איזו חוצפה! איזו הערה פולשנית"; יהיו אמהות עובדות שירגישו איך בטנן מתכווצת והדמעות עולות בעיניהן, ממש כמו אצל האמא שספגה את ההערה בזמן אמת. ויהיו גם מי שיחשבו או אפילו יגידו – כן, זו באמת בעיה שאמהות עובדות היום שעות ארוכות וילדיהן נתונים בטיפולם של אנשים אחרים, שמה שלא יהיה, אינם אמא.
הפוסט הזה לא עוסק בשאלה מי צודק.
כשנולדת אמא נולדים רגשות אשם
הפוסט הזה עוסק בקלות הבלתי נסבלת שבה אנשים – רופאים, אחיות טיפת חלב, מדריכות הורים, קרובי משפחה, חברים, חברות ואמהות אחרות ברשת – דורכים על המקום הכי כואב של אמהות – האַשְׁמָה.
אומרים: "כשנולדת אמא, נולדים רגשות האשם". הענן האפור הזה שמעכיר את כל הצבעים הורודים והזהובים שכרוכים בצחוקו של תינוק, שמעמיק את השחור של הפחד שיקרה לו משהו, שצובע את הבלבול ואי הידיעה שכרוכות בכל צעד וצעד שעושה אם לראשונה עם ילדה, וכל צעד הוא ראשון.
כשילדתי את בכורי, ביקשתי להיות עמו בביות מלא. המערכת עיקמה את האף אבל אפשרה, במקרה היה חדר פנוי. המערכת גם לא היתה ערוכה לאם שמבקשת להיות עם תינוקה בחדר אחד, ללמוד בדרכה ובדרכו את הדרך המשותפת להם. מדי פעם הציצה פנימה אחות מזדמנת, ושאלה: "הכל בסדר?"
בדיעבד התברר שלא, לא הכל היה בסדר. כעבור יומיים עלה לו החום. הובהלנו לתינוקיה, לשלל בדיקות ודקירות, עד שהתברר שמדובר בהתייבשות. ההנקה, כך התברר, לא היתה יעילה. "ביות מלא?" שאל אותי אחד הרופאים שניגש לעריסת הפלסטיק שלידה ישבתי בתינוקיה, מבועתת, מחוברת לתינוק שמחובר לאינפוזיה. הוא עלעל במסמכים ופסק – "ברור, הרעבת אותו".
אַשְׁמָה.
אַשְׁמָה, הענן האפור הזה שמעכיר את כל הצבעים הורודים והזהובים שכרוכים בצחוקו של תינוק, שמעמיק את השחור של הפחד שיקרה לו משהו, שצובע את הבלבול ואי הידיעה שכרוכות בכל צעד וצעד שעושה אם לראשונה עם ילדה, וכל צעד הוא ראשון.
ביקורת מבפנים, ביקורת מבחוץ
אחד המשפטים הכי מדוייקים בהתמקדות אומר: "בלי ביקורת פנימית, ביקורת חיצונית היא רק פידבק". יכול להיות שאין רשעות במילותיהם של שני הרופאים, זה שלי וזה שלה. אולי הם מרגישים שהם עושים את עבודתם, אולי אפילו, באופן כלשהו, יש כאן נסיון לעזור, או למחות על משהו שנראה להם חשוב מספיק.
אבל כל מי שמביט בעיניה של אם מבוהלת עם ילד חולה בזרועותיה, או של אם מבולבלת עם תינוק שזה עתה נולד, או של אם עייפה, עצבנית, מוטרדת – יראה שם את האשמה. האשמה שמתעצמת וקודחת בור עמוק וכואב בליבה, עם כל "פידבק" שמאשש אותה.
ילד לא נולד עם ספר הדרכה, וגם לו היו ספרי הדרכה, מי יערב לנו שהילד הפרטי שלנו קרא אותם. בהגדרה, כמעט בכל רגע נתון באמהות שלנו, אנחנו מחפשות את דרכנו, בוחרות אחת מבין כמה אפשרויות לא מזהירות, תוהות וכן – טועות. בהגדרה אנחנו מתפללות – שרק לא אזיק. בהגדרה אנחנו אשמות. ואז מגיע מישהו ובהינף יד לבושה חלוק לבן, או באבחת אמירה או סטטוס בפייסבוק, מטביע על אשמתנו חותם של אישור. אשֵמה.
אז בפעם הבאה שאתם רוצים להביע את עמדתכם הצודקת בדבר בחירותיה של האם, להתעניין בהנקה שלה, או לתת עצה מנסיונכם העשיר – עצרו רגע. הביטו עמוק לתוך עיניה של האם שלפניכם ושימו לב לשאלה ששם, לתחינה ששם. חשבו שוב על הצורך שלכם להסביר לה איפה טעתה, לתקן אותה, או את העולם, וחשבו עליה. ואז אולי תבחרו לומר לה משהו אחר. אולי תבחרו להניח יד דמיונית על ראשה ולומר: זה כל כך קשה לך.
אנחנו מחפשות את דרכנו, בוחרות אחת מבין כמה אפשרויות לא מזהירות, תוהות וכן – טועות. בהגדרה אנחנו מתפללות – שרק לא אזיק. בהגדרה אנחנו אשמות. ואז מגיע מישהו ובהינף יד לבושה חלוק לבן, או באבחת אמירה או סטטוס בפייסבוק, מטביע על אשמתנו חותם של אישור. אשֵמה