כבר כשראיתי את הטריילר שלו ידעתי שהוא בשבילי: ארוחת ערב משפחתית קיבלה מימד עומק, כאשר חלקים שונים – כעס, פחד ועוד – של כל אחד מהמשתתפים, הוצבו במרכז הבמה והניעו את האינטראקציה בין אמא, אבא וילדה.
ואכן, "הקול בראש" (משחק מילים חביב אבל חוטא למקור; על פי הסרט, לא הכל בראש, רק "המפקדה" שלנו נמצאת בראש; השם המקורי – Inside Out – משקף הרבה יותר, גם את ההתמקדות), הרחיק אף מעבר למה שהעזתי לקוות: מעוז המיינסטרים – דיסני פיקסאר – הצמיח סרט מהפכני, שמעז להתעלם מכמה אבני יסוד מקובלות בקולנוע, וגם בחברה שלנו, ולהכריז על דרך משלו.
נתחיל בזה, שלא בטוח שמדובר בסרט לילדים. בכל סרטי דיסני מבוגרים יהנו מרבדים נוספים, הקשרים תרבותייים, הומור ועומק, בשבתם לצד ילדיהם, אבל בניגוד לסרטים אחרים מבית היוצר שלו, הקול בראש מוותר על אלמנטים מסורתיים של מבנה ועלילה מושכי לב עבור ילדים של ימינו: אין מאבק של הטוב מול הרע (אין נבל, בכלל), מרדפים וקרבות. ילדים עשויים למצוא את הסרט ארוך, אפילו משעמם, כי המסע שמוצג בו עדין, מורכב, עתיר פרטים והולך פנימה, לא רק קדימה. מצד שני, הוא מצחיק, עצוב, צבעוני ומספק נושאים נפלאים לשיחה, אז כדאי לנסות.
הסרט מספר על ריילי, ילדה בת 11, שעוקרת עם הוריה ממינסוטה לסן פרנסיסקו (היפהפיה, שזוכה כאן למראה מדכדך במיוחד, דרך עיניה הכבויות של ריילי). באופן טבעי, וכל מי שעשה רילוקיישן יודע, המעבר קשה על ריילי: במינסוטה המושלגת נשארו החדר שלה, חברותיה, נבחרת ההוקי שלה, ובמקום החדש הכל, ובכן, חדש. אבל המשבר האמיתי מתחולל בפנים.
מי שמנהלת את העניינים במרחב הפנימי של ריילי היא "שמחה" (Joy). עליזה וקופצנית היא נמצאת שם, השמחה, מאז שריילי נולדה. מאפשרת השתטות ואופטימיות, מראה תמיד את הטוב והשמח, מעודדת ומפיחה קלילות בכל סיטואציה. השמחה היא הבוס בראש של ריילי, שם ממוקמת מפקדת הרגשות החולשת על הכל: על הזכרונות, על תחומי החיים, על המחשבות ועל התגובות.
האתגר הגדול של השמחה היא "עצב", או מדוייק יותר – עצבות, Sadness: דמות כחולה, עגלגלה וגמלונית, שממנה יש להזהר: היא צובעת בעצב כחול כל דבר שהיא נוגעת בו (וזה רק עושה אותה עוד יותר עצובה).
יום אחד, כתוצאה מויכוח מר בין השתיים, הן מוצאות את עצמן מחוץ לראש, בנפתולי זכרונותיה וחוויות העבר של ריילי. השמחה מובילה קדימה, מלאת מוטיבציה, בחזרה למפקדה; שם, בינתיים, הרגשות האחרים נדרשים לקחת פיקוד, ומאבדים את זה בהתמודדות היומיומית של ריילי. העניינים אצלה, בפנים ובחוץ, הולכים מדחי אל דחי. עולמה של ריילי מתמוטט.
המסע של השתיים ארוך ומלא במכשולים. השמחה – אשר נוצרת מכל משמר כמה זכרונות חשובים של ריילי למען לא יאבדו – צריכה לגרור את העצבות, פשוטו כמשמעו, חלק ניכר מהדרך.
בניגוד לסרטים אחרים מבית היוצר שלו, הקול בראש מוותר על אלמנטים מסורתיים של מבנה ועלילה מושכי לב עבור ילדים של ימינו: אין מאבק של הטוב מול הרע (אין נבל, בכלל), מרדפים וקרבות. ילדים עשויים למצוא את הסרט ארוך, אפילו משעמם, כי המסע שמוצג בו עדין, מורכב, עתיר פרטים והולך פנימה, לא רק קדימה. מצד שני, הוא מצחיק, עצוב, צבעוני ומספק נושאים נפלאים לשיחה
העצב מקלקל הכל
ובאמת, כשאני עצובה, אני כבדה ומבאסת. העצב שלי זוחל סביבי וצובע את מי שלצידי. אנחנו לא רוצים את העצב, הוא מקלקל אפילו תחושות נעימות וגובר על זכרונות מתוקים, הוא מעכב אותנו, מכביד ונגרר.
באחת הסצינות המקסימות בסרט, השמחה משרטטת מעגל על הרצפה ואומרת לעצבות (בחביבות אך בתקיפות) שתשאר בפנים. העצבות מסכימה, היא לא רוצה לקלקל, אבל עד מהרה זולגת החוצה ושוב צובעת את סביבותיה בכחול.
ואכן, זה האופן שבו אנו, כחברה, ביחידים, כהורים, מתייחסים לעצב. כך גדלנו, על ברכי "כשאת בוכה את לא יפה" או "בנים לא בוכים". אנחנו מנסים לצמצם אותו לנקודות מאוד ספציפיות, ולהשאיר אותו שם, כדי שלא ישתלט. כדי שלא יקלקל. אז אנחנו אומרים: "לא קרה כלום!", או "תסתכלי על חצי הכוס המלאה", או "יהיה בסדר!", אבל העצב, כדרכו של עצב, מייד זולג החוצה ומכתים את הכל, וככל שננסה להשתיק ולהגביל אותו, כן ירבה וכן יפרוץ.
במהלך המסע מתחוור לשמחה עד כמה מהותי תפקיד העצב, עד כמה הוא מכונן את חוויותיה של ריילי ואיך, בעצם, ברגעים שקיבל מקום, היה זה הוא שאפשר לחוות הקלה, חברות וגם… שמחה.
שמעתי על לא מעט ילדים (ומבוגרים) שיצאו מהסרט ואמרו שהוא עצוב. ואין פלא: עד שלב ההתגלות המסע מפרך ומייאש, ולאחריו – העצב זוכה בו למקום של כבוד. נותנים לו לצבוע הכל, מחבקים אותו ונותנים לו לחבק. בעולם שבו הציווי be happy הוא השולט, בעולם שבו עד כה העצב – כמו שקורה לאורך מרבית הסרט – מושתק, מוחבא, מגונה, המסר שמביא הסרט הוא רדיקלי ממש ולא פשוט לעיכול.
אגב, אם גם הילדים שלכם התעצבו מהסרט, זו הזדמנות מופלאה לתרגל את מה שהסרט מציע: לא לנסות לעודד, לא לנסות לשמח, רק להיות עם העצב הזה, לדבר עליו, להקשיב לו.
כך גדלנו, על ברכי "כשאת בוכה את לא יפה" או "בנים לא בוכים". אנחנו מנסים לצמצם אותו לנקודות מאוד ספציפיות, ולהשאיר אותו שם, כדי שלא ישתלט. כדי שלא יקלקל. אז אנחנו אומרים: "לא קרה כלום!", או "תסתכלי על חצי הכוס המלאה", או "יהיה בסדר!", אבל העצב, כדרכו של עצב, מייד זולג החוצה ומכתים את הכל
גיל ההתבגרות: איי הנפש מתמוטטים
לא במקרה ריילי, גיבורת הסרט, עומדת בפתחו של גיל ההתבגרות. גיל סוער, מלא תהפוכות (גם בלי עקירה מסביבה מוכרת לסביבה חדשה) בו מתמוטטים איי הנפש וטובעים בסערת רגשות. באיזו קלות אנחנו, ההורים, עלולים להסחף שם למערבולת ביחסינו עם המתבגרים שלנו, כפי שמעידה הסצינה המופלאה של ארוחת הערב. הדאגה שלנו, חוסר האונים שלנו, הכעס שלנו, ואפילו דברים אחרים שמעסיקים או מטרידים אותנו – כל אלה מופעלים בקלות מול הפרצופים, טון הדיבור והמילים שפתאום מופיעים אצל המתבגרים שלנו, יוצאים עלינו הישר מן הסערה שבתוכם. כהרף עין אנחנו עלולים לאבד את זה בדיאלוג הצורם איתם.
הסרט רומז לנו שאפשר אחרת. שיש דרך שנוכל לצלוח איתם את הסערה הזו, עד שתצמיח איים חדשים ומשוכללים בנפש, מורכבים – ולעתים מאתגרים – יותר. דרך שבה נוכל להיות עבורם מרחב שמאפשר לתת ביטוי לרגשות שלהם, לעצב, לכעס ולפחד, בלי שנגיד להם "מה את עושה דרמה מכל דבר", או "תרגע". מקום שבו יוכלו להיות בדיוק כמו שהם, עצובים מבולבלים וכועסים ולא מצליחים לשמוח, ולקבל מאיתנו חיבוק יציב שאומר: אנחנו כאן, איתך.
באיזו קלות אנחנו, ההורים, עלולים להסחף שם למערבולת ביחסינו עם המתבגרים. הדאגה שלנו, חוסר האונים שלנו, הכעס שלנו, ואפילו דברים אחרים שמעסיקים או מטרידים אותנו – כל אלה מופעלים בקלות מול הפרצופים, טון הדיבור והמילים שפתאום מופיעים אצל המתבגרים שלנו, יוצאים עלינו הישר מן הסערה שבתוכם. כהרף עין אנחנו עלולים לאבד את זה בדיאלוג הצורם איתם. הסרט רומז לנו שאפשר אחרת
באיזו קלות אנחנו, ההורים, עלולים להסחף למערבולת ביחסינו עם המתבגרים שלנו. הדאגה שלנו, חוסר האונים שלנו, הכעס שלנו, ואפילו דברים אחרים שמעסיקים או מטרידים אותנו – כל אלה מופעלים בקלות מול הפרצופים, טון הדיבור והמילים שפתאום מופיעים אצל המתבגרים שלנו, יוצאים עלינו הישר מן הסערה שבתוכם. כהרף עין אנחנו עלולים לאבד את זה בדיאלוג הצורם איתם. הסרט רומז לנו שאפשר אחרת
Inside Out, הקול בראש, אולפני דיסני פיקסאר, תסריט ובימוי: פיט דוקטר