כמעט בכל רגע נתון, יש משהו שאנחנו מאוד רוצים שיקרה, והוא מבושש לבוא.
אני רוצה להשתחרר מלב שבור ולהמשיך הלאה, אבל הכאב לא עוזב.
אני רוצה להגשים את היעוד שלי, אבל תקוע.
אני רוצה למצוא אהבה, וכבר קרובה ליאוש.
אנחנו רוצים ילד, להפסיק לעשן, להוציא ספר, לטפל באנשים, לא לצעוק על הילדים, לקחת חופש.
אנחנו רוצים שיפסיק לכאוב. אבל.
מי מכתיב את הקצב
אינך יכול לנוע מהר יותר מהחלק הכי איטי שבך, אומר המשפט הידוע בהתמקדות, והוא כל כך נכון. שוב ושוב אנחנו נוכחים שהתהליכים שזקוקים לזמן בתוכנו הם שמכתיבים את הקצב, ואי אפשר להחיש או לזרז אותם.
ואם יש שם חלק איטי, יש גם חלק מהיר. החלק המהיר הוא זה שרוצה. שרוצה כבר. החלק שרוצה הוא חד וברור. הוא בכלל לא מרגיש כמו חלק, הוא מרגיש לגמרי "אני" – "אני רוצה את זה!". האנרגיה שלו מושכת קדימה, הלאה, הוא רוצה את "זה" עכשיו! אתמול, אם אפשר.
אבל "זה" לא קורה, כי מתברר שיש בנו חלק אחר, נוסף – החלק האיטי. זה שמאט, זה שעוצר. זה שפוחד.
אנחנו מזוהים כל כך עם החלק שרוצה, ומרחיקים כל כך את החלק שפוחד. החלק שרוצה שונא את החלק שפוחד, כועס עליו, מאשים אותו שהוא תוקע אותנו, שהוא לא נותן לו, למהיר, לקחת אותנו קדימה.
עם כל הגינוי הפנימי הזה, מאוד קשה לנו להתבונן בו, בחלק האיטי, וגם קשה לראות אותו. בניגוד לזה שרוצה, הברור מאוד, החלק האיטי נחווה פעמים רבות פשוט כרגל על הברקס. בניגוד למילים המדוייקות של הרצון, הפחד נשמע לעתים קרובות מעורפל, אפילו פרימיטיבי – כמין "לאאאאאאא" ארוך ונואש.
החלק המהיר הוא זה שרוצה. שרוצה כבר. החלק שרוצה הוא חד וברור. הוא בכלל לא מרגיש כמו חלק, הוא מרגיש לגמרי "אני" – "אני רוצה את זה!" עכשיו! אתמול, אם אפשר
אביר נחוש וקל רגלים, קשור בשלשלאות
אינך יכול לנוע מהר יותר מהחלק הכי איטי שבך, ולכן כדאי להתוודע אליו, לאיטי הזה. כדאי להקשיב לו, במקום לנסות "לשחרר" (ממש, הוא הרי נאחז שם כל כך חזק; נסו לשחרר אותו והוא יתקע עוד יתד בלב). בהתמקדות, אנחנו מזמינים אותנו להיות איתו, לגלות ממה הוא פוחד.
אבל דבר מעניין קורה כאשר אנחנו מתמקדים בחלק האיטי – החלק המהיר מופיע ותובע את תשומת ליבנו, ושולח ביקורת כדי להרחיק אותנו מהאיטי ההוא.
כי עם דבר אחד קשה להתווכח: החלק האיטי מנצח, בעוד המהיר, אותו אביר נחוש וקל רגלים, קשור בשלשלאות החלק האיטי ומפסיד במרוץ.
אינך יכול לנוע יותר מהר מהחלק הכי איטי שבך, אבל החלק הכי מהיר שבך זקוק להמון תשומת לב.
כי הוא מתוסכל כל כך, החלק המהיר, כבר המון זמן. כל השנים שאמרנו לעצמנו "אני רוצה", ששלחנו אותו כחלוץ לפנינו, שנתנו לו להסתדר לבד כי הוא כל כך ברור ובוגר, והוא נמשך אחורה שוב ושוב על ידי האיטי הזה, שרק נוהם שם, אבל חזק בהרבה. הוא רוצה לנוע קדימה, להגיע, לשנות, אבל למרות כוחו הרב, הוא חסר אונים.
וכשאנחנו מזוהים איתו כל כך, אנחנו לא עוצרים כדי להתבונן בו, כדי להיות איתו. דבוק אלינו כמשקפיים על עיניים, הוא שקוף. והוא כל כך זקוק לתשומת ליבנו.
אינך יכול לנוע יותר מהר מהחלק הכי איטי שבך, אבל החלק הכי מהיר שבך זקוק להמון תשומת לב. כי הוא מתוסכל כל כך, כבר המון זמן… הוא רוצה לנוע קדימה, להגיע, לשנות, אבל למרות כוחו הרב, הוא חסר אונים
אם זה כואב – יש שם שניים
מערכת היחסים הפנימית שמנכיחה בפנינו ההתמקדות כוללת תמיד לפחות שניים. הכאב שאנו חשים משמעו שיש בפנים קונפליקט, התנגשות טיטאנים בה אחד דוחף קדימה, ואחד מושך אחורה, ושניהם – בכל הכוח.
הרי אם לא היו שם שניים, אם היה רק כוח שדוחף קדימה, או כוח שדורך במקום, זה לא היה כואב…
ברגיל, אנחנו סוברים שכדי להכריע בקונפליקט צריך להפטר מאחד הצדדים, לקזז: "אם את רוצה, את צריכה ללכת על זה!", או – "אין טעם, אני לא מסוגלת". בין הרוצה והפוחד יש "אבל" קטן, שמבטל צד אחד.
ההתמקדות מזמינה אותנו להתרחב כך שנוכל להיות עם שניהם, לראות את שניהם – גם וגם.
כך נוכל לראות את המקום שרוצה שאגיע רחוק, אעמוד על הבמה, אמלא את הקליניקה, אמצא זוגיות; ולצידו לראות את "אני לא מספיק טובה וכולם יראו", את הפחד מחשיפה, מאבדן הבטחון הכלכלי בעבודה הקיימת, מלהפגע שוב. כך נוכל להיות בתהליך הריפוי האיטי שלנו, מתוך הקשבה גם לפחדים, וגם לחלק שרוצה שנרגיש יותר טוב, שהכאב יחלוף, שנהיה כבר אחרי, ומתאכזב פעם אחר פעם, כשהפחד גובר.
בהתמקדות נעשה תנועה עדינה, קשובה, בין החלק האיטי, האילם, שנאחז חזק במצב הקיים, ובין החלק המהיר, המעונה, הצורח מתסכול. תנועה שתאפשר להם לנשום, לנוע מתוכם וביניהם, ולתקיעות הנצחית להשתחרר.
ההתמקדות מזמינה אותנו להתרחב כך שנוכל להיות עם שניהם, לראות את שניהם – גם וגם.
כך נוכל להיות בתהליך הריפוי האיטי שלנו, מתוך הקשבה גם לפחדים, וגם לחלק שרוצה שנרגיש יותר טוב, שהכאב יחלוף, שנהיה כבר אחרי, ומתאכזב פעם אחר פעם, כשהפחד גובר